<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ד</h1>
<h2>דף נד:</h2>
שכיב מרע שאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי והיו נהיגי' לכפול מה שכותבין לבנותיהן בכתובתן או בנדונייתן ואחר כך אינן גובות אלא החצי מן הכתוב וכן החתן אינו גובה מחמיו כי אם החצי ממה שפסק לו בין אמר לכתובתה בין אמר לכתובה אין נותנין לה אלא מאתים עד דאמר הבו לה סתמ' ולא יזכיר כתובה כלל ואז נותנין לה כל מה שיצוה מציעא. ש"מ שאמר נדוני' לברת וזל נדוני' הריוח ליתומי' והוא הדין אם נתייקר' שההפס' ליתומי' ויש ספרים שכתו' בהן ארבע מאה זוזי נדוניא לברת והרא"ש נר' זאת הגרסא והרמב"ם ז"ל כתב אמר תנו נדוניא כך וכך בגדי' וכך וכך כלים והוזלו הבגדים והכלים אחר כך הריוח ליתומי' ונותנין לה כשיעור הזול עד כאן לשונו בזכיה פרק י"א [הכ"ב]. שכיב מרע שאמ' ארבע מאה זוזי מחמרא לברת אייקר חמרא ריוחא ליתמי וכתב הראב"ד ודוקא שאמר מדמי חמרא אבל אם אמר מחמרא רווחא לברתא ולא דאמו לאותה דהתם מיירי לענין קנייה אם קנה אם לא אכל הכא בכל ענין קנה בתרא.
<h2>דף סט:</h2>
תנו שקל לבני בשב' או שאמ' אל תתנו אלא שקל נותנין להן כל צורכן כי בהא אין אומרין מצוה לקיים דברי המת כדי לזרוזינהו עבד ואם אמר אם מתו ירש' אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל ויירשום האחרים אחר מותם וכתב אבן מגש ולא דאמי לנכסי לך ואחריך לפלו' דאמרינן דאם ראשון ראוי ליורשו דאין לשני כלום אלא יורשי ראשון ירשוהו וירושה אין לה הפסק דהתם אמר ליה נכסי לך שהוא לשון מתנה ואם הוא ראוי ליורשה הוה ליה כלשון ירושה אבל בכאן לא זכה מנכסיו לבניו אלא שקל בכל שבת ולפיכך כשאמר ירשו אחרים תחתיהן וראוין ליורשו דבריו קיימין בתרא כתובות.
<h2>דף ע.</h2>
הא דאמרי' מצוה לקיים דברי המת דוקא בדבר שהיה ביד שליש ובדבר המשולש מתחלה בידו לכך כלומר שנתנו לו בידו על מנת שיעשה כך כגון המשליש מעות או תנו שקל לבני דמיירי שנתנו בידו או הולך מנה לפלוני ומת אבל בדבר שלא הושלש בידו כגון תנו מנה לפלוני והיה בריא ומת לא יתנו ואפילו אם נתנו בידו ולא הושלש מתחלה לשם כך לא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת ומיירי כשהיה בריא כשאמר ליה כך ומת אבל אם היה ש"מ כשאמר ליה כך דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דאמו ולא בעינן כל זה. כל זה פי' ר"ח ורב אלפס בתשובה וכן כתב רמ"ה. וכופין על מצוה לקיים דברי המת אף על פי שהיא מדרבנן גטין כתובות.
יש חלוק בין מצוה לקיים דברי המת ובין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כי כבר כתבתי בדין הראשון דמצוה לקיים שייך לומר אפילו היכא שהיה בריא כשצוה כך. ויש ביניהן ג' חלוקין. א' היכא שהיה בריא ואמר תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת מקבל בחיי נותן ואחר כך מת נותן מטעם מצוה לקיים לא קנה מקבל ואם היה נותן שכיב מרע כשאמר כך קנה מטעם דברי שכיב מרע ככתובין כו'. ב' שלא אמרינן מצוה לקיים אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה ומטע' דברי שכיב מרע קנה אפילו לא הושלש ביד שליש כלל. ג' היכא דאמר ביפוי כח אף כתבו ותנו דמטעם דברי שכיב מרע וכו' קני אפילו לא כתבו מחיים אבל מטעם מצו' לקיים דברי המת כלומר שהיה בריא כשאמר כך ומת אם לא כתבו מחיים לא קנה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר אלא לאחר מיתה כך מוכח בגמרא וכך כתבו התוספות.
<h2>דף פה:</h2>
שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה שכיב ואתא טוביה אע"ג דאיכא להסתפק באח' בודאי זה היה מאחר שמיהר לבא. אמ' לטוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמ' ולא לרב טוביה ואי רב טוביה הוא איניש דגיס ביה כלומר רגיל אצלו ואוהבו נותנין לרב טוביה כי זה היה כונתו. ואם באו שני טוביה והאחד שכן והאחד תלמיד חכם נותנין אותו לתלמיד חכם קרוב ות"ח ת"ח קודם שכן וקרוב שכן קודם שניהם קרובי' שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני. ופי' שכן אינו רוצה לומר שכנו הדר אצלו כי אין זה עדיף מקרוב אלא ר"ל שכן שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ומתן וזה עדיף מקרוב כתובות. לשון ספר המצות בקי"ח ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן נאמן היורש לומר פרעתי ואפי' היה קטן המוטל בעריסה אם יש לו אב או אפוטרופוס או סומך על אחרים נאמן לומר פרעתי להם. שכיב מרע שאמר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו להעשי' בניו ויפיל עצמו על הצבור פי' ומוציאין מן היתומי' לפי כבודו. ואם אמר אל (תפסידוהו) [תספידוהו] שומעין לו ואם לא אמר מוציאין מן היורשין. כתובות [מ"ח ע"א].
<h2>דף קט:</h2>
צוה שיתנו דקל לבתו וחלקו האחין ולא נתנו הדקל אין יכולין לדחפה כל חד וחד אצל חבירו אלא קונין מאחד מהן דקל במעות ונותנין לה או נותנין לה ואחר כך חוזרין וחולקין כבראשונא. בתרא. צוה שיתנו דקל לבתו ומת והניח שני חצאי דקל זאת היא בעי' אי קרו אינשי לתרי פלגי דקלא ואיפשי דקרו אינשי לתרי פלגי דקלא ופרש"י שיתנו לה שני חצאי דקל אף על פי שיש לו דקלים הרבה כי יד בעל השטר על התחתונה וכן כתב הרא"ש כתובות.
